בראשית המאה ה - 20  זימל מעמיד תפיסה חדשה ומקורית בדבר השפעתם של החיים האורבניים על האדם. (זימל, 1818), טענתו החשובה  היא שמקור הבעיות של החיים המודרניים נעוץ בשאיפתו של הפרט להגן על עצמו, על ייחודו ועצמאותו מפני כוחות חיצוניים כמו היסטוריה, מורשת ותרבות. המאה ה - 19  פותחת לאדם שפע גירויים, בעזרתם הוא יוכל לממש את הפוטנציאל שלו. החיים בעיר הגדולה מציבה בפני נפשו של האדם גירויים רבים. הגירוי האינטלקטואלי גדול יותר מאשר בכפר או בעיר קטנה שבה הרגש מאופיין בקרבה גדולה יותר לזולת. האדם העירוני יודע ללבוש צורות שונות לכן ההתנהלות שלו תהיה פחות מתוך רגש ויותר בעזרת תבונה. הכישורים המאפיינים את העיר, כמו כלכלת כספים, חליפין נרחב, תקשורת עניינית וכו', הם כישורים תבוניים ופחות אישיים, לעומת האנשים מהמעגל הקרוב אליו אותם הוא מכיר אליהם הוא יתייחס באופן רגשי יותר (זימל, 1818). ההימנעות מתגובה לגירויים היא דרכו של האדם החי בעיר הגדולה לשמור על עצמו, אילו היה יחסו של בן העיר מפיק תגובות פנימיות כמו ביחס של אנשים קרובים בדומה לכפר, היה האדם נקלע למצב נפשי קשה. הסתייגות זו גורמת לאנשים לא להכיר את סביבתם וגורמת להם להיראות קרים וחסרי רגש. לכן ע"פ זימל, העיר מעניקה לפרט חירות אישית שאין במסגרות חברתיות אחרות. לעומת אדם שחי במעגלים חברתיים קטנים (כמו משפחה, קהילה, ואפילו מפלגה), אין לקבוצות אלו את היכולת להעניק לו חירות ואפשרות להתפתחות אישית. כאשר אותן קבוצות גדלות מבחינת מרחב וכמות אנשים, הגבולות הבינאישיים מתרופפים כתוצאה מיחסי חליפים ומגעים שונים. ניתן להסיק מכך שהחופש בעיר אינו מתבטא דווקא בחיי הרגש, שכן האדם גם אם הוא חופשי בעיר ממגבלות, הוא עדיין עלול להרגיש בודד ונטוש (זימל,1818). החיים בעיר הגדולה מחייבים דייקנות מוחלטת של זמן אובייקטיבי אשר משפיעה על אורח החיים ומוציאה מתוכם תכונות ודחפים אי רציונליים ואינסטינקטיביים (פארק,2007). פארק מדגיש ומתאר את העיר לא רק כיחידה גיאוגרפית ואקולוגית, אלא כיחידה כלכלית שבנויה מחלוקת עבודה. ריבוי התעסקויות ומקצועות בתוך גבולות האוכלוסייה האורבנית זהו אחד הצדדים הבולטים יותר והמובנים פחות של החיים בעיר המודרנית. זהו מנגנון פסיכו פיזי שבאמצעותו מוצאים האינטרסים הפרטיים והפוליטיים לא רק ביטוי קולקטיבי אלא גם ביטוי התאגדותי. העיר הנתפסת בעינינו כאמנות, ארגונים פורמליים, בניינים, מסילות ברזל, שנדמה שהינם תוצרים מלאכותיים בלבד, חוברים לידיו של האדם, באמצעות השימוש וההרגל כמכשיר בידיו של האדם, לכוחות חיוניים המעוגנים באנשים ובקהילה (פארק,2007).

העיצוב המודרני מצטייר בעינינו כעיצוב קר ומנוכר, מסתבר שהבחירה בסגנון מודרני יכולה להיות להציג חלל מפואר חם ומסביר פנים. אם כך מה הסוד? איך ניצור חלל מודרני שלא יראה עוד אחד כמו כולם ושנחווה אותו  כבעל אופי אישי?

 השאיפה שלי כמעצבת היא להגיע לבית שמציג את ה"אבנים הגדולות" של כל אחד ואחד מאתנו.  להציג את עולם התוכן האישי אם זה בעזרת חפצים, צבעים, תחביבים. אני בוחרת לעשות שימוש בפרטי ריהוט בסגנון אחר, כמו וינטג' או ארט דקו, שימוש בחפץ שעובר ב"ירושה" שמייצר סביבו זיכרונות, ומזכיר חוויות משפחתיות, כל אלה הם "כלים בלתי נפרדים לכל בית. עלינו מוטלת המשימה למצוא את האיזון בין העבר להווה בין המודרני למסורתי והעכשווי. 

מהם הצבעים הנכונים ביותר כאשר מתכננים ובוחרים צבעים לחדר מגורים? השאלה שעולה תמיד שאני בוחרת צבעים להשראה. האם לבחור בצבעים דומיננטיים או צבעים בעלי אמירה ייחודית, מדויקת. 

האם ניתן לייצר פלטה "נצחית", קלסית?

התשובה היא שאין באמת נכון ולא נכון, יש מקום וזמן יש בחירה שיכולה להתחלף כל פעם מחדש כי שום דבר הוא לא באמת נצחי. ושום חלק בחיינו לא שואף להנצחה. כך שבאמת שווה לשקול בחירה שאפילו לא כל כך מדויקת ולא כל כך עכשווית אלא שמחבקת ומביאה אתה משב רוח רענן . 

מה דעתכם?